תעסוקה ומוגבלות

דרושה ספרנית

המפגש שלי עם עולם התעסוקה החל מיד לאחר שסיימתי את לימודי הספרנות. למעשה, אפשר לומר שבתחילת דרכי היתה לי נחיתה רכה לעולם התעסוקה. בדיוק סיימתי את הסטאג' שלי במכללת הגליל המערבי. בסמוך למכללה היה גוף שנקרא מרכז הדרכה צפון, גוף שהשתייך למינהל חברה ונוער במשרד החינוך. מרכז ההדרכה מחוז צפון היה אחד משישה מרכזי ההדרכהה בארץ,  שהיו אמונים על מערכי השתלמויות של מדריכים ורכזי הדרכה בתחומים כמו של"ח, משלחות נווער לפולין, קידום נוער ועוד. לכל מרכז כזה היתה ספריית חומרים הקשורים לחינוך הבלתי פורמלי. באותה העת מרכז ההדרכה במחוז צפון חיפש ספרנית שתקים את הספריה מבחינת הפיכתה לממוחשבת. מנהלת הספריה במכללת הגליל המערבי המליצה עליי ומיד נכנסתי לתפקיד לתקופת ניסיון של חודש. נזרקתי למים של עולם הספרנות. עולם החינוך הבלתי פורמלי היה חדש לי. זו לא היתה ספרייה "רגילה" שבה יכלתי ליישם את ארגון הספרייה לפי הידע שרכשתי. הרגשתי ששיטת המיון של דיואי למשל – שיטת מיון עשרונית לארגון החומרים על המדף לא תהיה רלוונטית לקהל הפוקד את הספריה, והתחלתי לחשוב מחוץ לקופסה על ארגון יעיל של חומרי הספריה ומחשובם כך שיתאימו לאופי הספרייה. אט אט החלה הספריה להתגבש ולהתמחשב וחודש הניסיון הפך לשבע שנים בהן עשיתי חייל וקידמתי את הספריה לסוג של מודל מול שאר ספריות מרכזי ההדרכה בארץ שעל חלקן אף פיקחתי והדרכתי את הצוותים כיצד למחשב את הספריות שלהם. מעבר  לארגון ולמחשוב הספרייה הדרכתי את המשתמשים כיצד להשתמש בשירותי הספריה, סייעתי להם למצוא את המידע (מה שנקרא בעגה המקצועית "שירותי יעץ") וניהלתי מערכת השאלות של חומרי הדרכה.  אין ספק שהנחיתה הרכה הזו, ההכלה של קבלת אישה עם מוגבלות ללא פשרות ובאופן טבעי קידמה את בטחוני האישי והמקצועי, וחיזקה אצלי את ההבנה שמעסיקים בכלל ואנשים בפרט רואים את טלי ואת מה שהיא מביאה איתה ולא את המגבלה. כל זה התהפך כשעברתי להתגורר במרכז הארץ כאשר נישאתי. נאלצתי לעזוב את החממה שבה הייתי וחיפשתי את דרכי כספרנית באיזור המרכז. יצאתיי לדרך חיפוש עבודה והפעם בתחושת ביטחון גדולה בזכות הניסיון המצטבר שרכשתי בתחום. בראיונות עבודה הרגשתי שלא מסתכלים על היש אלא על האין, על הלמה לא, למה את לא מתאימה למשרה. עברתי ראיונות שהיו משפילים, בהם שמעתי תגובות כדוגמת "את צריכה לבצע עבודות קיטלוג, מיון ומפתוח בחדר סגור….אם יהיו לי כאלה נפנה אלייך". כמובן שלא פנו. כן כן, אלו היו התגובות שהמשתמע מהן הוא  שלא אשב בפרונט הספרייה וחלילה אתן שירותי יעץ. הייתי המומה, לא הכרתי את התגובות הללו קודם. מה גם שהשנים היו תחילת שנות האלפיים, שנים בהן המודעות לאנשים עם מוגבלויות החלה לקבל תאוצה בהשוואה לעשור הקודם שבו התחלתי את דרכי. מה שקומם אותי הכי הרבה זה היעדר הרלוונטיות שבתגובות לפן המקצועי. לא נאמר לי באף אחת מהתגובות כי איני עונה לדרישות התפקיד בשל היעדר תואר למשל (בתקופה זו היתה לי רק תעודת ספרן מורשה. את לימודי התואר השלמתי בהמשך) או בשל חוסר ניסיון. הסיבות תמיד נסובו על רקע המגבלה גם כשהן לא נאמרו בריש גלי. חשתי תסכול, הרגשתי מופלית ומודרת. היום אני יודעת לומר שהופלתי פעמיים – פעם אחת בשל היותי אישה ופעם נוספת כהיותי אישה עם מוגבלות. תהיתי איזו חברה אנחנו הופכים להיות, חברה שמדירה את אנשיה בשל חיצוניותם, חברה שבה לא מתייחסים לפרט עם מוגבלות כיישות שיש לה רגשות, רצונות, חלומות וחלילה איכויות עם ולמרות המגבלה. התגובות הללו ליוו אותי לא מעט, ולעיתים גם שברו אותי, אך עדיין נותרה בי תקווה קטנה, תקווה שברבות הימים הפכה למציאות עת התחלתי לעבוד כספרנית במרכז המשאבים של מרכז פסג"ה תל-אביב. גילוי נאות: לא יודעת לומר אם המציאות הזו היתה מתרחשת לולא התיווך לו זכיתי. בזכות תפקידי הקודם כמייעצת וכמדריכה, הכרתי לא מעט אנשים ובניהן מישהי שהיתה אחראית על מרכז ההדרכה של מחוז תל אביב, ששכן בתוך מרכז פסג"ה תל-אביב. כן כן…לעיתים צריך גם מזל. אמנם עברתי ראיון עבודדה ועמדתי בכל הדרישות, אך אין ספק שמילה טובה וגם מזל הובילו אותי למחוז חפצי לתקופה של 20 שנה של ההתמקצעות והתפתחות אישית. מאוד ברור לי שגם כאן ראו את טלי ולא את המגבלה, ובכל זאת יש משהו שמאיב. הדרך שבה הגעתי אל המשרה – התיווך שלו זכיתי הוא מעין גושפנקא למעסיקים שכן, לטלי יש יכולות שעונות על דרישות התפקיד. ללא האשרור הזה אני לא יכולה לומר בביטחון עד כמה מעסיקים יכולים לראות את האדם וכישוריו באופן נקי וללא דעות קדומות. המצב הזה מתסכל, במיוחד כאשר  יש לנו תעודות, תארים ולעיתים  גם ניסיון. אני רוצה להאמין שהמצב הזה ישתפר ושהחברה תשכיל להבין שהעסקת אדם עם מוגבלות היא win win situation.                                                                               

          מה אתכן? איך אתן חוות את הנושא? אשמח לשמוע 🙂

 מה קורה בפועל? – קצת נתונים  מהארץ ומהעולם

 מחקרים בארץ ובעולם מראים כי נשים עם מוגבלות נאלצות להתמודד עם אפליה כפולה הן בשל היותן נשים הן בשל מוגבלותן. אפליה זו באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים, לרבות תחום התעסוקה (מקור). המחקר והנתונים בארץ על אודות נשים עם מוגבלות בכלל ובעולם התעסוקה בפרט הוא דל ברובו. מבין המקורות בגישה פתוחה שניתן למצוא ברשת: נשים עם מוגבלויות – דו"ח מחקר של הכנסת ; נשים בנות 18-60 עם מוגבלות בישראל: ממצאים נבחרים מניתוח משנה של נתוני סקרים ארציים, באדיבות מכון ברוקדייל ; היבטים בהתמודדותן של נשים עם מוגבלויות גופניות: סקירת ספרות ; נשים עם מוגבלויות: אפליה כפולה – "מדרגות הזכוכית", הוא דו"ח לקידום מעמדן של נשים עם מוגבלות באדיבות אוניברסיטת בר-אילן ושותפים נוספים. פרט למקור האחרון, כל הקודמים הם ישנים יותר מבחינת עדכניות – מה שמבליט עד כמה הנושא נדחק לשוליים. יחד עם זאת, כל המקורות תומכים בקיומה של אפלית נשים עם מוגבלות במרבית תחומי החיים, ובניהם התחום התעסוקתי.
דו"ח של ביטוח לאומי העוסק במצב תעסוקתם ושכרם של אנשים עם מוגבלות בני 18 ומעלה הנמצאים בשוק העבודה משווה את מצבם לאוכלוסייה הכללית. מהדו"ח עולה כי בשנת 2019 נמצאו פערים בין אחוזי העסקתם של נשים עם מוגבלויות לבין העסקתם של אלו ללא מגבלות:

 

אמנם הפערים כמעט זהים לאלו שמתקיימים באוכלוסיה הכללית, ובכל זאת עדיין זה מעיד על איזו שהיא מגמה. גם בבחינת הפער בין אחוזי התעסוקה של נשים עם מוגבלויות לעומת גברים עם מוגבלויות נמצא פער לטובת הגברים ועדיין הם מצביעים על אפליה. נוכל למצוא פערים המעידים על אפליה גם כשמדובר ברמת הכנסה:

לא ברור מהדו"ח הנ"ל אם פערי ההכנסה מבטאים התייחסות לפרמטרים כגון משרה זהה, היקף משרה, וותק, סוג מגבלה וכו', אך התמונה הכוללת מצביעה על אפליה בולטת בין גברים עם מוגבלות לבין נשים עם מוגבלות כמו גם בין נשים עם מוגבלות לבין נשים באוכלוסייה הכללית.

אחד הפרמטרים שמשפיעים על שיעור התעסוקה הוא רמת השכלה. לפי הדו"ח של אוניברסיטת בר אילן, שיעורן של נשים עם מוגבלות בעלות השכלה אקדמאית עומד על 22% – זהו שיעור הנמוך בהרבה משיעור הנשים באוכלוסיה הכללית.

ובעולם?

באתר האו"ם מוצגים עובדות על נשים עם מוגבלויות המתארות את החסמים והקשיים איתן נאלצות להתמודד נשים עם מוגבלויות בתחומי החיים. גם אם מידת עדכניות העובדות לא מהזמן האחרון, עדיין החסמים הללו מתקיימים כיום. כך למשל דו"ח של מחלקת מדיניות העסקת נכים במשרד העבודה האמריקאי מציג זרקור למצבן של נשים עם מוגבלויות. מן הדו"ח עולים ממצאים שהרציונל שלהם זהה לרציונל שהוצג לעיל:


 בגרף מוצגים יחס שיעורי התעסוקה באוכלוסיה לפי מגדר, מגבלה וגיל. הפערים בין אוכלוסיית האנשים עם מוגבלויות בכלל ונשים עם מוגבלויות בפרט גבוהים לאורך ציר הזמן. אחוז הנשים עם מוגבלויות נמוך בהשוואה לנשים ללא מוגבלויות וכן בהשוואה לגברים עם מוגבלויות. בנוסף, ככל שעולים בגיל, שיעורי התעסוקה בקרב נשים עם מוגבלות יורדים. אפשר לומר שבכל האוכלוסיות והגילים המתוארים בגרף קיימת ירידה באחוזי התעסוקה ב- 2020 (השלכות הקורונה).

  דו"ח ה- OECD מ 2018, מתייחס אף הוא למצב התעסווקה של אנשים עם מוגבלויות ברחבי העולם גם בהיבט המגדרי:

 

המחקר הבינלאומי בתחום הוא רב, ויכולתי להציג עוד ועוד מידע. הנקודה הובהרה ואין ספק שהמודעות עדיין לא הגיעה לשיאה. כנשים, עלינו להיות חזקות ככל שניתן. אל לנו להתייאש, ותמיד עלינו לזכור שבמקרה הטוב אנו מתמודדות עם הדרה כפולה, אך לעיתים נוספים לכך פרמטרים נוספים כדוגמת מוצא אתני וגיל. 

 

למי מכן שרוצה להעמיק בנושא:

Physical Disability at Work: How Functional Limitation Affects Perceived Discrimination and Interpersonal Relationships in the Workplace

 

"ליזום חוק שחובה לקבל חירש" – נשים חירשות וכבדות שמיעה בעולם העבודה בישראל

 

זהו להפעם, נתראה בפוסט הבא 🙂

 

פורסם בקטגוריה אפליה, נשים עם מוגבלות, תעסוקה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *